פסק-דין בתיק ת"ק 10384-04-12

בפני תביעה כספית בסך 4,604 ש"ח, שעניינה נזקי פח נטענים כתוצאה מתאונת דרכים שארעה בצומת הרחובות ויצמן ועקיבא ברעננה בחודש ספטמבר 2011.

אין חולק, כי הן רכב התובע, בו נהג התובע, והן רכב הנתבעת, בו נהג בנה החייל, ובו ישבה היא, נסעו מזרחה ברח' ויצמן ופנו ימינה לרח' עקיבא, כשרכב הנתבעת מאחורי רכב התובע. אין חולק, כי רכב התובע נעצר בסמוך לנקודת המפגש בין הענף הדרומי ביותר של הצומת לבין רח' עקיבא עצמו, ורכב הנתבעת פגע בו מאחור. שתי נקודות המחלוקת היחידות הן חלוקת האשמה בקרות התאונה, כשהנתבעת מייחסת לתובע עצירה פתאומית שלא היתה נחוצה לפי תנאי הדרך, ועוצמת עוצמת הפגיעה, ובהתאם - שיעור הנזק.

התובע טוען כי עצר פעם שניה בנסיעתו, לאור התפתחות בתנאי התנועה בצומת, שהצריכתו לכך, ועוד הוא טוען, כי הפגיעה היתה חזקה למדי, וכי הפגוש, בחלקו הנחזה, נפגע קלות, ולאחר בדיקה קצרה התברר כי גם תא המטען נפגע מספיק, כדי שדלתו תיסגר רק בטריקה; לאחר בדיקה מקצועית התברר כי הפגוש נפגע גם בחלקו הקדמי, ונדרש היה להחליפו, ורצפת תא המטען התעקמה ונדרש היה לישרה.

הנתבעת טוענת, כי הפגיעה ארעה בשעה שהסיט בנה את עיניו שמאלה, לאמוד את התנועה המתקרבת, ורכב התובע עצר במפתיע, ועוד היא טוענת, כי הפגיעה היתה חלשה ביותר, וכי לא נגרם לתובע כל נזק נחזה, וגם הנזק הנוסף הנטען לא סביר כי נגרם מפגיעה כה חלשה.

בדיון שהתקיים היום העידו התובע והנתבעת וכן השמאי, מר אילן לביא, שבדק את רכב התובע וערך את חוות-הדעת שצורפה לכתב התביעה. לא התייצב בנה של הנתבעת, שנהג ברכבה, ולדברי הנתבעת הסיבה לכך נעוצה באופי שירותו בצבא. יוער, כי הדיון נקבע לכתחילה לחודש ספטמבר, אך נדחה להיום לבקשת הנתבעת, בשל הקושי של בנה להשתחרר מהצבא למועד הדיון שהיה קבוע.

משפטים אזרחיים נחתכים על פי נטלי הראיה, ועל התובע מוטל להוכיח תביעתו בשיעור של 51%, לאמור: להוכיח כי גרסתו וטענותיו מסתברות יותר, ולו במקצת, מגרסת הנתבעת וטענותיה.

בנטל זה עמד התובע, ועל כן דין התביעה להתקבל.

באשר לעצם קרות התאונה, לא מצאתי סיבה להעדיף את גרסת הנתבעת, במיוחד מקום בו לא התייצב בנה, הנהג, להעיד (גם אם לאי-התייצבותו יש סיבה מוצדקת). יתר על כן, הנתבעת עצמה העידה, כי הנהג הסיט את מבטו מהכביש; הסטה זו אמנם חיונית בנהיגה לקראת השתלבות כבישים, אך על נהג במצב כזה לצפות כי הרכב שלפניו עשוי להאט עוד ואף לעצור, ועל כן אין לאפשר הסטת-מבט זו בצוותא חדא עם המשך תנועה קדימה. ולא זו אף זו, אם הנסיעה היתה איטית כל כך, כפי שתואר על ידי הנתבעת, כי אז היה נדרש פרק זמן משמעותי (בסדרי גודל של שניות) של הסטת מבט, כדי להביא לתוצאה של פגיעה, אלא אם מלכתחילה לא נשמר מרחק סביר.

לפיכך, יש לקבוע כי בנה של הנתבעת - ובמשתמע, הנתבעת - אחראי לתאונה ולנזק.

באשר לנזק, הרי שלא הובאה חוות-דעת נוגדת, והשמאי מר לביא עשה רושם מקצועי ומהימן. הוא העיד כי בהחלט יתכן שפגוש יפגע בחלקו הקדמי, וכך גם רצפת תא המטען, גם כשהפגיעה החיצונית קלושה עד כדי כמעט בלתי-נראית. לדבריו, גם בתמונות שסיפקה הנתבעת, ושצולמו "בזמן אמת", ניתן לראות את סימני הפגיעה בפגוש. אמנם, מר לביא גם העיד כי לא ניתן לשלול כי היתה פגיעה קודמת שגרמה לנזק זה, אולם לא די בכך שהדבר אפשרי, כדי לשמוט את יסודה המהימן של גרסת התובע, כי הנזק נגרם מאותה פגיעה (ולראיה - התרשמותו מהקושי שנוצר בסגירת תא המטען).

משכך, וכאמור לעיל, אני מעדיף את גרסת התובע ומאמצה, ובהתאם אני פוסק כדלקמן:

1.         אני מחייב את הנתבעת לשאת בנזקים המפורטים בחוות-דעת השמאי, ובשכר-טרחת השמאי עצמו, כולל עלות התייצבותו לדיון היום, בסך כולל של 4,554 ש"ח.

2.         אני מחייב את הנתבעת בהוצאות התביעה, לרבות הצורך בניהול הדיון ובקיומו, ולרבות כל נזק כללי שנגרם כתוצאה מהתאונה, בסך כולל של 720 ש"ח.

3.         סך הכל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,274 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום, אחרת ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום.

ניתן היום,  כ"ה טבת תשע"ג, 07 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: